כשהראש מרגיש בן 18 – והגוף כבר בן 81
- 7 ביוני
- זמן קריאה 2 דקות
למה הסברה בגיל השלישי יכולה למנוע את הנפילה הבאה...
לאחרונה נתקלתי במקרה של גבר בן 82 שטיפס על סולם בגובה של כ-5 מטרים, הוא שכב בבית החולים במיטה ליד מטופל שלי, הוא נפל ונפצע קשה – שבר באגן, שברים בצלעות ודימום מוחי.
התגובה הראשונית של רבים היא לשאול: "איך הוא חשב לעשות דבר כזה?" אבל מי שעובד עם בני הגיל השלישי יודע שהתשובה מורכבת הרבה יותר.
רוב האנשים המבוגרים אינם מרגישים "זקנים". הם ממשיכים לחוות את עצמם כפי שהיו במשך עשרות שנים – עצמאיים, חזקים ומסוגלים. השינויים הגופניים מתרחשים בהדרגה: כוח השרירים יורד, שיווי המשקל משתנה, מהירות התגובה פוחתת והסיכון לנפילות עולה. אלא שהזהות הפנימית אינה מתעדכנת באותו הקצב.
אבא שלי, בן 81, ניסח זאת בצורה המדויקת ביותר לאחר תאונה קלה עם קלנועית:
"בראש אני מרגיש בן 18, אבל בפועל אני בן 81."
במשפט אחד הוא תיאר את אחד האתגרים הגדולים של ההזדקנות: הפער בין תחושת היכולת לבין היכולת הפיזית בפועל.
אבל חשוב לומר דבר נוסף: תחושת מסוגלות היא לא הבעיה.
להפך. היא זו שמניעה אנשים להמשיך לצאת מהבית, לפגוש חברים, ללמוד דברים חדשים ולהישאר פעילים ועצמאיים. הבעיה מתחילה כאשר אין מודעות לכך שהגוף השתנה, וכאשר אף אחד לא מסביר שהסתגלות אינה חולשה – אלא אחריות.
וכאן נכנסת חשיבותה העצומה של ההסברה.
הסברה אינה הפחדה. היא גם לא שלילת עצמאות. מטרתה אינה לומר לאדם המבוגר: "אתה כבר לא יכול." מטרתה לומר: "אתה עדיין יכול – אבל אולי בדרך אחרת."
אפשר להמשיך לגנן, אבל לא לטפס על סולם גבוה.
אפשר להמשיך לצאת לסידורים, אבל לבדוק אם הגיע הזמן לעזר הליכה.
אפשר להמשיך לנהוג בקולנועית, אבל להבין שזמן התגובה כבר אינו כפי שהיה בעבר.
כאחות המלווה בני הגיל השלישי, אני מאמינה שהסברה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהטיפול. לא לחכות לנפילה הראשונה, לשבר או לאשפוז, אלא לנהל את השיח הזה מוקדם יותר – עם האדם עצמו ועם בני משפחתו.
גם לילדים יש תפקיד חשוב. לעיתים הם מוצאים את עצמם בתפקיד "המבוגר האחראי", מנסים לשמור על הוריהם מבלי לפגוע בכבודם ובעצמאותם. לא הכול נמצא בשליטתם, אך יש הרבה שהם יכולים לעשות: לזהות מצבי סיכון, ליזום שיחה רגישה ולא שיפוטית, לעודד התאמות בבית ולהציע פתרונות שיאפשרו להמשיך לחיות חיים מלאים – בבטחה.
לעיתים ההתאמות הן פשוטות מאוד:
מאחזים במקלחת, תאורה טובה יותר, קיבוע שטיחים, הנעלה מתאימה, סקירת תרופות או שימוש בעזרים לפי הצורך.
אלו אינם ויתורים על עצמאות. אלו כלים לשימור העצמאות.
כי המטרה שלנו אינה למנוע מאנשים לחיות. המטרה היא לאפשר להם להמשיך לחיות את החיים שהם אוהבים – לאורך זמן, בביטחון ובכבוד.
אולי השאלה שאנחנו צריכים לשאול אינה: "האם אני עדיין מסוגל לעשות את זה?"
אלא: "איך אני יכול להמשיך לעשות את זה בצורה הבטוחה והנכונה עבורי היום?"
לפעמים, דווקא ההכרה בגבולות הגוף אינה מצמצמת את החופש שלנו – אלא שומרת עליו
תגובות